טוען את המוח
מוריד את הקונקטום…
לקחנו מוח אמיתי של זבוב פירות — 4,798 נוירונים ו-116,960 חיבורים ביניהם,
ממיפוי אמיתי של מוח זבוב — וחיברנו אותו לדוכן פלאפל.
אף אחד לא לימד אותו לשחק. הוא רואה מגש, מסתובב אליו, ותופס. החיווט של המוח
הוא שמחליט מה לעשות.
מה הוא צריך לעשות: לקחת פיתה, למלא אותה בדיוק לפי ההזמנה, ולהגיש לפני שהלקוח מתעצבן. ובדרך גם לסטור לזבובים שנוחתים על האוכל.
החץ הצהוב מראה לאן הוא טס · השורה למטה אומרת מה הוא עושה
לוגיקת משחקהלקוחות התפוצצו
כל נקודה היא נוירון אמיתי, במקום שהוא יושב בו · נדלקת כשהוא יורה
קונקטום אמיתיהוא לא למד לשחק, ואף אחד לא תכנת אותו. המעגלים האלה כבר ידעו לעשות בדיוק את זה — פשוט בשביל משהו אחר לגמרי.
LC10a → AOTU → DNa02
לזבוב יש תא שכל תפקידו לזהות משהו קטן שזז. זה מה שנותן לזכר לנעול על נקבה ולא לשחרר אותה כל זמן המרדף.
בדיוק אותו תא נועל אצלנו על מגש. למוח אין מושג שזה חומוס — בשבילו זה סתם משהו קטן שזז מולו, ולכן מסתובבים לשם.
LPLC2 → DNp01
יש תא שמזהה שמשהו גדל מהר מול העיניים — ציפור, כף יד. הוא מחובר לנוירון הכי מהיר במוח, שמעיף את הזבוב באוויר תוך אלפיות שנייה.
המעגל שנבנה כדי לברוח ממכת זבובים — הוא זה שסוטר פה לזבוב שנחת על האוכל.
EPG → Δ7 → PFL3
תאים שזוכרים לאיזה כיוון הראש מסתכל, כמו מחט של מצפן שמסתובבת עם הזבוב. ככה הוא עף ישר או חוזר למקום שהיה בו אוכל.
רץ, ואפשר לראות אותו עובד — אבל מדדנו, ובמשימה הזו פשוט לא צריך אותו. מעגל המרדף לבדו מספיק.
שום דבר פה לא לומד. המספרים קבועים — הם ספירה של כמה חיבורים יש בין נוירון לנוירון במוח האמיתי. הזבוב לא התאמן על מלך הפלאפל ולא השתפר תוך כדי. הוא כבר היה בנוי לעשות משהו דומה מאוד, ורק כיוונו אותו לדוכן.
מנה אחת = רשימה קצרה של צעדים · והגרף למטה הוא כל הסשן
כל מנה היא רשימה קצרה: פיתה, אחר כך כל מה שההזמנה מבקשת, ואז להגיש. הוא עושה צעד, בודק מה עוד חסר, ועושה את הבא. אין לו תוכנית ארוכה מזה.
והתשובה הכנה היא: לא. הוא בדיוק אותו זבוב בשנייה הראשונה ובדקה השביעית. המוח שלו לא משתנה בכלל תוך כדי המשחק. תסתכלו על הגרף — העמודות נשארות בערך באותו גובה כל הזמן. מה שעולה זה הקו האדום מתחת: קצב ההזמנות. בסוף התור פשוט רץ מהר יותר ממנו, וזה נגמר.
הצבע של כל עמודה אומר כמה הלקוח הספיק להתעצבן עד שקיבל: ירוק זה רגוע, אדום זה רגע לפני שהוא הולך.
מבחוץ זה נראה כמו זבוב שמכין מנה. מבפנים אין דוכן, אין הזמנה, אין לקוח ואין עבודה. יש כתם כהה קטן איפשהו בשדה הראייה, ודחף להסתובב עד שהוא באמצע. ואז יש כתם אחר.
ההליכה למשהו — זה אינסטינקט אמיתי. זבוב שרואה משהו קטן שזז ננעל עליו
ומסתובב אחריו. זה מה שזכר עושה כשהוא רודף אחרי נקבה, וזה בדיוק המעגל שרץ פה.
המעבר מרכיב לרכיב — זה לא הוא. אין שום דבר בזבוב שרוצה סלט עכשיו.
את ההחלטה הזו אנחנו מקבלים בשבילו, ומסמנים כל שורה כזו למטה.
הזבוב אף פעם לא מגלה שיש לו עבודה. מבחינתו זו שרשרת אינסופית של "יש משהו — ללכת אליו — הגעתי", בלי מושג שזה מצטרף למנה, ושמנות מצטרפות למשמרת.
הדוכן דרך העיניים שלו · כל משושה הוא עדשה אחת בעין
עין של זבוב היא לא מצלמה. יש בה בערך 750 עדשות קטנות, כל אחת מסתכלת לכיוון קצת אחר, בהפרש של בערך 5 מעלות. זה בערך פי 100 פחות חד מהעין שלכם.
אבל הוא הרבה יותר מהיר. זבוב קולט הבהובים עד בערך 200 פעם בשנייה, ואנחנו נשברים סביב 60. כף היד שלכם נראית לו בהילוך איטי.
ומפה מגיעה כל ההתנהגות שלו. ב-5 מעלות אין שום פרט לעבוד איתו — מגש זה כמה משושים כהים, וזהו. הדבר היחיד שיש טעם לחשב הוא איפה הכתם, וזה בדיוק מה שהמוח שלו מדווח. הוא לא מזהה חומוס. הוא נועל על כתם קטן ומסתובב עד שהכתם באמצע.
מה שהמוח מקבל · הגבעה היא איפה שהוא חושב שהמטרה נמצאת
קונקטום אמיתיהדרך מהעין עד השריר · קו עבה = יותר חיבורים · כחול דוחף, אדום בולם
קונקטום אמיתיכל נוירון פה הוא דלי שמתמלא ודולף. זה כל הסיפור, ארבעה שלבים:
הירייה מגיעה לנוירון הבא 1.8 אלפיות שנייה אחר כך. כמה חזק היא דוחפת? לפי כמה חיבורים יש בין השניים, ולאיזה כיוון — יש נוירונים שדוחפים קדימה ויש כאלה שבולמים. זהו. אין פה שום למידה.
דבר אחד כן כיילנו: הכפלנו את כל העוצמות ב-0.11. עם המספרים הגולמיים הרשת נכנסת לרוויה — LPLC2 לבד דוחף 822 חיבורים בבת אחת. זה מספר אחד שמוכפל בהכל, אז היחסים בין החיבורים נשארים בדיוק כמו שהם במוח האמיתי.
לחצו על נוירון בתצוגת המוח כדי לחבר אותו לפה